לא פעם בקיץ

לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,

לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,

הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה

הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי"...

וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,

וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ

יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי"...

וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,

בִּשְׁלֹט בִּי תּוּגַת־דִּמְדּוּמִים,

עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי

הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי"...